פסק-דין בתיק ע"ע 694-09

השופט עמירם רבינוביץ

פתח דבר

1.     בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (עב 1036/07; השופטת יעל אנגלברג-שהם כדן יחיד) קיבל באופן חלקי את תביעת המערערת לתשלום דמי חגים, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה והפרשי גמול שעות נוספות, ודחה את התביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אבדן דמי אבטלה והפרשי שכר. כן קבע בית הדין שמהסכומים שנפסקו לזכות המערערת יקוזז סך של 3,586 ש"ח בגין אי מתן הודעה מוקדמת על יד המערערת. על כך מוסב הערעור שלפנינו.

הרקע העובדתי

2.     המשיבה הינה חברה המפעילה בית מלון (להלן - "המלון") ואולם אירועים (להלן - "האולם") באשקלון.

3.     המערערת הועסקה על ידי המשיבה כמלצרית וזאת בתקופה של כ- 9.5 שנים, מחודש ינואר 1997 ועד לחודש יולי 2006.

4.     ביום 7.7.06 במהלך אירוע באולם, התנהל ויכוח בין המערערת לבין עובדת אחרת, אשר הגיע לכדי חילופי צעקות וקללות. מנהל המשיבה, מר בצלאל קוברי (להלן - "מר קוברי") התערב באירוע, כאשר לטענת המערערת, כללה התערבותו מעשה אלימות כנגדה. מאידך לגרסתו, הגיע למקום על מנת להרגיע את הרוחות, ובמהלך הדברים הזיז את ידה של המערערת, אשר נופפה כנגדו. לטענתו, לא נקט כנגדה כל מעשה אלימות (להלן - "האירוע").

5.     בעקבות האירוע, עזבה המערערת את מקום העבודה וביום 18.7.06 הגישה המערערת תלונה במשטרה על תקיפה במקום עבודתה .

6.     בחודש נובמבר 2006 פנתה המערערת למשיבה בדרישה לתשלום פיצויים וזכויות סוציאליות, ומשלא נתקבלו דרישותיה, הגישה תביעה לבית הדין האזורי.

ההליך בבית הדין האזורי

7.     בית הדין האזורי בחן בראש ובראשונה את הסוגיה העיקרית והיא נסיבות סיום עבודת המערערת, והאם אלו מזכים אותה בפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. כן בחן בית הדין את שאלת תחולתם של ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המלונאות בעניינה של המערערת, והאם היא זכאית לזכויות סוציאליות מכוחם. בנוסף בחן בית הדין, האם זכאית המערערת לתשלום הפרשי שכר וגמול שעות נוספות.

8.     בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אבדן דמי אבטלה, מהטעם שהתובעת לא פוטרה על ידי המשיבה, וכי לא הרימה את נטל ההוכחה לכך, שמתקיים בעניינה האמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן - "החוק") - "התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה שבהן אין לדרוש מן העובד כי ימשיך בעבודתו", ולפיכך רואים את ההתפטרות כפיטורים.

9.     באשר להחלת ההסכם הקיבוצי  קבע בית הדין כי על המערערת היה להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד כי הועסקה על ידי בית מלון, והשני, כי בית המלון הינו חבר בהתאחדות המלונות בישראל. המערערת לא הוכיחה כי המשיבה חברה בהתאחדות המלונות בישראל, וכי היא כפופה להוראות ההסכם הקיבוצי בענף, ולפיכך דחה את טענתה בעניין תחולת ההסכם הקיבוצי.

10.  אשר לחלות צו ההרחבה קבע בית הדין לאור העדויות שהוצגו בפניו, כי לא הייתה הפרדה בין פעילות האולם ופעילות המלון, אשר דרו למעשה במקום אחד, ומשנקבע מפורשות בצו ההרחבה כי בית מלון כולל גם מסעדה של מלון, הרי שחלות על המערערת הוראות צו ההרחבה, ומשכך יש לבחון את זכויותיה על פי הוראות צו ההרחבה.

11. לגבי שכר המערערת קבע בית הדין לאור עדויות הצדדים, כי המערערת השתכרה שכר שעתי, וכי לא הייתה כל הסכמה לתשלום שכר שעתי העולה על שכר המינימום, ולפיכך יש לקבוע את בסיס שכרה לתשלום זכויותיה על פי שיעור שכר המינימום השעתי במועד סיום עבודתה (חודש 7/06), בסך של 19.28 ש"ח.

12.  בשל הקביעה, שהוראות צו ההרחבה חלות בעניינה של המערערת, נפסקו לזכותה דמי חגים, דמי הבראה ופדיון חופשה, וזאת בהתאם לראיות שהיו בפני בית הדין ביחס לכל אחד מרכיבים אלו. 

13.  באשר לתביעה לתשלום הפרשי שכר קבע בית הדין, כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכחת תביעתה מהטעמים הבאים: ראשית, המערערת לא פירטה בתביעתה את תחשיב הסכומים הנתבעים על ידה. גם לדבריה, מדובר בסכומים על פי הערכה בלבד. שנית, המערערת לא הביאה  כל ראיות המוכיחות את שעות עבודתה בפועל במשך תקופת עבודתה. טעם נוסף לדחיית התביעה ברכיב זה נעוץ בכך, שלא הוכחה טענתה כי שכרה השעתי היה נמוך משכר המינימום. המערערת הודתה כי הייתה מקבלת את שכרה על פי שעות עבודתה בפועל וידעה בדיוק מה השכר המגיע לה, מה היה שכר המינימום באותה העת, וכי כאשר קיבלה את השיק, תאם הסכום את מה שציפתה לקבל. משמדובר בתקופת העסקה ממושכת שבה שילמה המשיבה למערערת שכר בהתאם למה שסוכם ביניהם ובאופן המתואר לעיל, והמערערת לא הביאה כל ראיה לכך שבמהלך השנים פנתה בדרישות לתשלום הפרשי שכר, על אף שלדבריה הייתה מודעת לשיעור שכר המינימום הקבוע בחוק, לא מצא בית הדין כי המערערת הרימה את הנטל להוכיח את טענתה, כי שולם לה שכר הנמוך משכר המינימום הקבוע בחוק, וכי הינה זכאית להפרשי שכר.

14. באשר לתביעה לתשלום שעות נוספות דחה בית הדין את מרבית התביעה, מהטעם שהמערערת לא הוכיחה את הנטען, וזאת למעט מספר קטן של חודשים שבהם פורטו שעות עבודתה של המערערת בתלושי השכר, ולא שולמו בגינן שעות נוספות, ובסך הכול-  67 שעות נוספות בהם חויבה המשיבה.